האגדה של בוב (פרק 23)
הם מצאו את עצמם באולם כניסה גדול. על הקירות שמסביבם היו תלויים דגלים של הריבונות. רעש מתמיד ולא ברור היה תלוי באוויר - זמזום, חריקות, הלימות - בוב ממש יכל להרגיש אותו מגיע מתחת לרצפה. גרם מדרגות גדול הוביל לקומה למעלה, וכשבוב עקב אחריו עם עיניו, הוא הבחין שעל התקרה היה מצויר משהו עגול שנראה כמעט כמו שעון - אבל לפני שהוא הסתפיק להסתכל על הציור לעומק, שני אנשים נכנסו לאולם מאחת הדלתות בצד השני והתקרבו אליהם.
"אה, הסוכנים מהמפקדה, כן?" זו הייתה אישה שמנמנה וממושקפת שהובילה אחריה גבר שנראה משועמם במיוחד. אחד הסוכנים הבכירים יותר בקבוצה שלהם ענה. "אכן. אלה שני אסירים חדשים." "כמובן, כמובן... אני מנהלת המפעל, דרך אגב. עוד אסירים... כן, כן, אנחנו כמובן מוכנים לקלוט אותם. אם רק - "
לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט, צעדים הדהדו ברחבי האולם והצליחו להתגבר את הרעש שהגיע מלמטה כשקבוצה של אנשים ירדה במדרגות. הסוכנים שעם בוב, המנהלת והאיש שאיתה, ואפילו האסירים קפאו במקום כדי להסתכל, ובוב עשה כמוהם. בראש הקבוצה צעד אדם נמוך בגלימה מוזהבת של הריבונות - היא כמעט ניגבה את המדרגות מאחוריו כשהוא ירד - ואותו ליוותה פמליה של אנשים חמושים במדים.
בוב קלט שדני שעמד לידו הרכין את ראשו. הוא רכן לעברו ולחש. "מי זה?" "אני לא יודע, אבל ברור שזה מישהו חשוב." בוב הנהן והרכין את ראשו גם הוא. לא היה צריך להיות גאון כדי להבין את זה לפי הלבוש, ומשהו הרגיע את בוב בידיעה שזה לא שהוא מפספס פה משהו שהאחרים כבר יודעים.
"אוי, סלחו לי..." מנהלת המפעל מלמלה. "... כמובן שאני צריכה לטפל גם בזה. רומיאו, תדאג לאסירים האלה, כן?" האיש שעמד מאחורי המנהלת נאנח בעוד היא עזבה אותם וצעדה לכיוון הקבוצה שירדה במדרגות.
"טוב נו. בואו איתי. נביא אותם למשרד הרישום ונגמור עם זה." רומיאו - האיש המשועמם, מתברר - סימן לסוכנים ללכת אחריו, והם גררו את שני האסירים איתם לכיוון אחת הדלתות הקרובות והשאירו את אולם הכניסה מאחוריהם. "נקווה שזה באמת יהיה מהיר." בוב שמע את דני אומר. "איכשהו אני כבר מתגעגע למפקדה."
הם הובלו במורד גרם מדרגות, מעבר למסדרון ואז דלת נוספת - ומצאו את עצמם באולם, גדול פי כמה מאולם הכניסה. אין ספק שזה היה המקור של הרעש.
בכל מקום שאליו בוב הסתכל, מכונות מכל מיני סוגים עמדו על הרצפה או מהתקרה או משניהם, מרושתות במסועים שעברו לאורך ורוחב האולם. הרעש - הדפיקות, החריטות, הזמזומים - הכל הגיע מהעבודה של המכונות או מהאנשים הרבים שעמדו לצד פס הייצור ועבדו. בוב ניסה להבין מה בדיוק הם מייצרים כאן אבל קשה היה להתמקד בדבר אחד. על חלק מהפסים עברו מה שנראה כמו חבילות של אוכל, על אחרות היו גושים של מתכת, הוא ראה פס אחד שהוביל שורה של פנקסים, פס אחר שרק הוביל קופסאות. זה כנראה לא אמור להפתיע אותו. במפעל מייצרים הכל. רומיאו הוביל אותם במסלול מפותל בין האנשים. נראה שכל המסועים בסופו של דבר התנקזו לאחד הקירות, ואוסף של קופסאות מלאות עברו דרך חורים בקיר לעבר מה שלא יהיה בצד השני. דבר אחר שמשך את תשומת ליבו של בוב היו שני צינורות ענקיים, כל אחד רחב יותר ממשאית, שנמשכו מהרצפה לתקרה באחד הקירות האחרים והשמיעו קול עמום מתוכם. רומיאו הוביל אותם לכיוון מעקה ממתכת - בוב העיף מבט מעברו וקלט שהוא עומד על מרפסת שהשקיפה על עוד לפחות שלוש או ארבע קומות כמעט זהות מתחתיו. זה עשה לו תחושה של סחרחורת.
"הכל טוב, רוברט?" דני שאל ותפס בידו של בוב. "... כן. פשוט. די גדול פה." "כן, אה? מקום ממש מוזר." רוב האנשים שסביבם אפילו לא הרימו את הראש מהעבודה שלהם כדי להסתכל עליהם. בוב שם לב שחלק מהם פשוט הלכו בחופשיות ממקום למקום, אבל לחלק מהם היה אזיק מסביב לרגל שקשר אותם לרשת של מעקים שהקיפו את המסועים והמכונות שסביבם. לפעמים היה קשה להבדיל בין מי שיש לו אזיק ומי שאין.
נראה שרומיאו הוביל אותם לכיוון הכללי של אוסף דלתות שהיה בצד השני של האולם. כנראה עכשיו זה הזמן הכי טוב לפעול, אחרת כל העסק הזה היה בזבוז זמן אחד גדול. בוב תפס בזרועו של דני שהלך לידו במאסף של הקבוצה. "תשמע, אני הולך למצוא את השירותים. אני אצטרף אליכם בסוף." "תהנה." בוב סימן "כן" עם האגודל, לקח צעד הצידה וכמעט מיד איבד את שאר הקבוצה כשהם נעלמו בין שתי מכונות גדולות שהוא לא הצליח לזהות.
טוב. מה עכשיו? הוא עמד ליד מסוע שהוביל פלטות מתכת לתוך מעין שרוול גדול ואז הוציא אותן מהצד השני בלי שום שינוי נראה לעין. כנראה גם דברים כאלה הכרחיים לפעמים. הוא קלט שלא רחוק ממנו עמדה אישה - כנראה אחת הפועלות במפעל - ובהתה בו. כמה זמן היא מסתכלת עליו...? טוב, זאת הייתה ההזמדנות שלו. הוא ניגש אליה. "היי. הסוכן רוברט, רשות האכיפה." "כן...?" "שאלה. השותף שלי הגיע לכאן לצרכי חקירה בימים האחרונים. יכול להיות שראית אותו - בחור גדול, דרגה של בלש?" הוא נזכר קצת מאוחר מדי שרוב האנשים לא באמת מכירים את הסימנים על המדים. "לא יודעת אם עליו אתה מדבר... אבל כן היה פה מישהו שהסתובב ושאל שאלות, אולי זה הוא?" "יכול להיות. את יכולה במקרה להצביע בשבילי על האנשים שהוא דיבר איתם? אני משלים את החקירה שלו, את מבינה, אני רק מוודא שהכל בסדר לפני שאני אדבר איתו." היא חייכה קצת - באופן שגרם לבוב לחשוש שאולי היא לא קונה את זה. בכל מקרה, היא ענתה. "אה. טוב, הוא בילה הרבה זמן באולמות הטעינה, אני חושבת. אולי תבדוק בתחנה-שש-אחת-שתיים." היא הצביעה לכיוון פתח בקיר שאליו כל המסועים הובילו. היה שם מסדרון. "תודה!" בוב חייך בידידות ועזב את האישה מאחור בדרכו לשם. הרעיון, בסיסי ככל שיהיה, היה להתחקות אחרי החקירה של הבלש דיגאמא כדי להבין מה בדיוק הוא מנסה להבין שקשור לעיירה שלו. אולי כשהוא ילמד מספיק, לבוב יהיה מספיק מידע כדי לנהל חקירה מקבילה בעצמו. אולי זה אפילו הולך לעבוד?