היה משמעותית יותר נוח מהפעמים הקודמות שבוב נסע במכולה של משאית. החלק הפנימי הותאם להובלה של אסירים - בחלק העמוק יותר היה ספסל קטן שעליו ישב מיילו, אזוק לקיר שמאחוריו, בעוד בוב ישב על ספסל רחב יותר בצד השני. אפילו היו מותקנים חלונות בצדדים של המכולה - זה היה ממש נראה כאילו חתכו חלקים ממנה החוצה והחליפו אותם בזכוכית. בוב נשען על אחד מהם והביט החוצה, בוהה בשממה שחלפה על פניהם בעוד הם נסעו. הוא היה עייף. הם עצרו לישון כשירד הלילה כמה שעות אחרי שהם יצאו, אבל בוב בקושי הצליח להירדם - וטוב שכך, הוא חשב. הוא מאוד לא אהב את החלומות שלו בזמן האחרון. לפעמים היו רגעים שהוא הרגיש שהוא הבין שהוא חולם, ועדיין הוא לא הצליח להתעורר.
מה שבטוח לא עזר לעייפות שלו היה שפחות או יותר לא היה כלום בחוץ, חוץ מעוד שממה, מנוקדת בעמודי חשמל או טלפון משעממים במיוחד. זאת הפעם הראשונה שבאמת יצא לו לראות אותה - בדרך למפקדה מהעיירה הוא לא ממש יכל להסתכל על הנוף. מדי פעם המשאית השניה חלפה לידם. הם היו שישה סוכנים, והם הובילו שני אסירים בסך הכל - מיילו, ועוד אחד שגם הואשם בשייכות לאנטי-אכיפה. לבוב היה המזל לזכות ללוות אסיר באופן אישי, מה שכנראה היה התפקיד הכי גרוע, בתור היותו מגויס חדש. סך הכל, שלושה סוכנים במשאית הזו, שניים באחרת, ועוד אחד שנסע על אופנוע לפניהם למטרות אבטחה. לא יכול להיות שהם כל כך רחוקים מהמפעל, נכון...?
"אנחנו קרובים?" מיילו שאל. מהמקום שהוא ישב היה קשה לראות דרך החלונות. בוב לא דיבר איתו יותר מדי בזמן המסע, אבל לא הייתה לו בעיה עקרונית עם זה. "לא יודע." בחלון שלצידו לא היה שום דבר מעניין. "אני לא ממש יודע איך המקום הזה אמור להיראות." "גם אני לא. זאת פעם ראשונה שאני יוצר מהעיר בכלל." "כן..." בוב הרהר. "אני מניח שרוב האנשים לא עוזבים את העיר אף פעם." "זה קצת קשה, כשלתושבים אין כלי רכב משלהם. אבל אני בכל זאת מכיר כמה אנשים שהצליחו לצאת." בוב העיף בו מבט ואז חזר להסתכל החוצה.
פחות משעה לאחר מכן, הם עצרו. בוב קלט שהעיניים שלו נעצמו, למרות שהוא היה די בטוח שהוא לא הצליח להירדם. הסוכנים האחרים פתחו את הדלת האחורית ועזרו לו להוציא החוצה את מיילו.
הם עמדו בצילו של המפעל.
היה לבוב קשה לתפוס את מה שעמד מולו. למראית עין, המפעל היה בנין רחב ומוצק בגובה ארבע קומות לערך שעמד על קצה של צוק. המפקדה הייתה בניין לא קטן, והמפעל בקלות היה רחב יותר משלוש מפקדות אחת לצד השניה. הוא השאיר את האחרים לטפל באסירים והתקדם לכיוון המצוק. המצוק השקיף למטה אל קניון רחב. הגובה עשה לו סחרחורת. בתחתית הקניון, מה שנראה כמו שני נהרות מקבילים זרמו לתוך מבנה מלבני שהיה מחובר לקיר המצוק - לקח לבוב כמה רגעים להבין שגם זה חלק מהמפעל. ארבע קומות... ועוד מי יודע כמה קומות, לפחות פי שלוש, כולן מוטבעות כמעט לגמרי בתוך הקיר של המצוק, כשמדי פעם איזה קיר או פתח אוורור הגיח החוצה. רוב הגודל של המבנה היה מוסתר בתוך האדמה, ועדיין בוב מיד הבין שהמפעל גדול יותר משהוא אי פעם דמיין שמשהו ידי אדם יכול להיות. כנראה זה מה שראוי למקום כזה חשוב.
"פעם ראשונה שלך כאן?"
זה היה דני, אחד מהסוכנים שישבו במשאית השניה. הוא היה יחסית חדש - הוא התגייס רק לפני כעשר שנים - אז באופן טבעי לבוב יצא לדבר איתו הרבה יותר מהסוכנים האחרים. "כן." "מקום די רציני, אה? חכה שתראה מה הולך בפנים." "זה מה שנקרא הנהר שם למטה?" בוב הצביע אל הנהרות התאומים שזרמו לתוך המפעל. "בדיוק. מזהה אותו מהמפה או משהו?" "בערך." המפות במפקדה לא היו מפורטות במיוחד. "משום מה נראה שהוא מחולק לשניים." "אה, כן, טוב זה עדיין אותו נהר. אחרי שהוא זורם פנימה- " "- סוכנים! מספיק לפטפט, אנחנו נכנסים." מישהו קרא להם, דני משך בכתפיו והתחיל לחזור ביחד עם בוב. הם הלכו לכיוון דלתות כניסה גדולות בקיר הקרוב של המפעל. בוב הביט על המבנה שוב מקרוב. נראה שמשהו ישב על הגג שלו, אבל קשה היה לו לדעת מה כשהוא עמד כל כך קרוב. לא היו חלונות. המשאיות שלהם חנו במגרש חניה קטן. לידן, וליד האופנוע שהגיע ביחד איתם, חנה עוד אופנוע בודד שישב שם קודם. בוב חשב שאולי הוא יכול לנחש למי הוא שייך. ששת הסוכנים ושני האסירים נעמדו מול דלתות הכניסה. מישהו פתח אותן מבפנים. משב רוח קריר נשב החוצה, נושא על גבו זמזמום עמום ולא פוסק איפשהו מקרבי המפעל. בפנים עמדו כתריסר סוכנים חמושים במטות-הלם משני צדדי המעבר - הם אלה שפתחו את הדלת. המקום הזה היה מאובטח פי כמה וכמה יותר מהמפקדה. בוב צעד פנימה.