במקום לקחת את הדרך הכי קצרה חזרה מאולם המשפט, בוב החליט לעשות סיבוב קצר ולעבור במסדרון עם קיר הזכוכית הגדול. הוא אהב את הנוף ממנו וההליכה נתנה לו זמן לחשוב.
"אה, בוב. תזמון טוב." בוב הסתובב לכיוון הקול. הוא הגיע מאחד המשרדים שהוא עבר לידם. הדלת הייתה פתוחה, ובפנים ישב סוכן והסתכל עליו. בוב מיד זיהה את הבלש דיגאמא.
... ואז ההבנה הכתה בו, ובוב קפא במקום. לרגע היה נראה כאילו חיוך הבזיק על פניו של הבלש. הוא לא אמור לדעת את השם הזה. בוב החוויר, נאבק למצוא משהו שהגיוני להגיד או לעשות במצב הזה, אבל הסוכן שמולו דיבר לפני שהוא הספיק. "תכנס. ותסגור את הדלת אחריך." זה נאמר במספיק החלטיות שלבוב לא הייתה ברירה אלא להקשיב.
אז זה הסוף? ככה זה הולך להיגמר. הוא תהה אם גם לו הולכים לערוך משפט, ואם הוא יצטרך להגן על עצמו. מה בכלל העונש על להתגנב למפקדה? בטוח שלא משהו טוב. הבלש סימן לו להתיישב מולו, וזה מה שבוב עשה. פעם אחרונה שהוא חווה את המשרד הזה הייתה מכווץ מתחת לשולחן - הכיסא היה שיפור משמעותי בתנאים.
"אני שמח שאתה משתף פעולה בינתיים." "אני לא חושב שיש לי ממש ברירה. אם לא אכפת לך שאני שואל - איך אתה יודע...?" הבלש נשען אחורה בכיסא שלו. "איך אתה חושב שאני יודע, בוב?" "... אני לא בטוח. בגלל זה שאלתי. אני מניח שזה קרה אחרי שנכנסתי למשרד שלך בלי אישור." "מה שאתה עושה עכשיו, בוב, זה להודות בפשע שעדיין לא האשמתי אותך בו. בדרך כלל זה לא רעיון חכם." "אתה צודק," בוב נאנח. "אבל אני די בטוח שכבר ידעת את זה. מאז אותו יום התחלת לנעול את הדלת של המשרד בצהריים." "יפה." הפעם לא היה ספק שזה היה חיוך על הפנים שלו. "ואם אתה תוהה איך ידעתי - " דיגאמא הרים תיקייה שהיית מונחת על השולחן שלו. בוב כבר ראה אותה בעבר. " - אתה סגרת את התיקייה על הצד הלא נכון אחרי שקראת אותה. לפחות, זה מה שגרם לי להבין שמשהו לא כשורה." כל הסיטואציה הייתה מביכה, אבל איכשהו זה הביך את בוב במיוחד. הוא שקע אחורה בכיסא שלו.
"... אני עדיין לא מבין איך ידעת שזה אני." "כן. זאת רק הייתה ההתחלה." הבלש התרומם באיטיות מהכיסא שלו והתחיל לצעוד בעוד הוא מדבר. "הבנתי שמישהו היה במשרד שלי, אבל לא מי. כמובן שמיד היה ברור שהחבר שלך שדיבר איתי בחוץ היה הסחת הדעת. מה שקשר את הסיפור אליך הוא ששניכם ביחד עמדתם ליד המשרד - כנראה צותתם - כמה ימים לפני. ואתה, כמובן, עשית עליי רושם חשוד עוד ביום הראשון שראיתי אותך פה." בוב התנועע באי נוחות בכיסא שלו. "זה לא מסביר איך אתה יודע את השם שלי. חוץ מזה, לא משנה מה אתה חושב עליי, אני צריך שתבין שזכריה - החבר שלי - לא עשה שום דבר שהוא צריך להיות בצרות בגללו." הסוכן עצר, העיף מבט לעבר בוב ואז המשיך לדבר. "אני נוטה להאמין לך, בוב. ברגע שהתחלתי לחשוד, הצעד הבא היה ברור. הרשות שומרת את הפרטים של כל המגויסים החדשים, כולל תמונה מהימים הראשונים של הגיוס שלכם. ככה מצאתי את שניכם - ספציפית, את המגויס העונה לשם רוברט. ביחד עם התמונה והשם, כמובן, יש כתובת. אחרי הכל אנחנו יודעים לאן שלחנו את מכתב הגיוס של רוברט. ברגע שראיתי אותה, הבנתי שיכול להיות שקורה פה משהו בעייתי באמת." "כן...?" "כן. ביום הראשון שלך במפקדה אמרת לי שאי אפשר לראות את הבית שלך מהחלון במסדרון. העובדה היא שיש מפה קו ראייה ברור לחלוטין לבניין הדירות שבו גר רוברט. בפעם הבאה תעבוד על סיפור הכיסוי שלך."
הפעם בוב לא היה נבוך - למעשה, זה היה מרשים. הוא המשיך להקשיב ביתר תשומת לב.
"הצעד הבא היה ברור. שלחתי סוכן לכתובת הזאת והוא אישר שכן, רוברט עדיין גר בדירה שלו ומטפל בגינה שלו. השאלה המתבקשת היא, אם כן, מי אתה? בהתחלה חשדתי שאתה פעיל אנטי-אכיפה. השכונה של רוברט מלאה בכאלה, ובטח אחד מהם יכל לגנוב את מכתב הגיוס מתיבת הדואר שלו. אני מבין עכשיו שזה כנראה לא מה שקרה." "אני מבטיח לך שאין לי שום קשר לאנטי-אכיפה." "אני מאמין לזה, פשוט מהסיבה שאתה לא התנהגת כמו שהייתי מצפה מאחד מהם להתנהג. לא, בפעמיים שכן הבנתי שעשית משהו לא כשורה, כל מה שעניין אותך זה פרטים על חקירה שאין לה שום קשר לעיר... התיק של עיירה-שש-שש-חמש. ומי היה מאמין, כמעט מיד אחרי ששני אנשים נעלמו באופן מסתורי מהעיירה שלך, איש לא מזוהה הופיע באופן מסתורי במפקדה והתחיל להתעניין באותה פרשה."
בוב הקשיב לכל מילה, ובכל זאת הוא לא הצליח להתנער לחלוטין מתחושת חרדה שהלכה והתחזקה ברגע. הוא בצרות וזה רק עניין של זמן עד שהוא יבין כמה הן גדולות. הוא המשיך בשתיקה. דיגאמא נעמד לצד השולחן. "האמת היא, שבהתחלה האמנתי שאתה דווקא ארליך. מהר הבנתי שזה דבר שיהיה די קל לבדוק. השגתי את זה." הוא התכופף, שלף משהו מאחת המגירות שמתחת לשולחן והניח אותו על השולחן. בוב הופתע לראות מהדורה של ידיעון העיירה, מהיום שאחרי התקרית. כמובן שכל דף השער עסק בעניין אספת התושבים וההעלמות של ארליך - והייתה תמונה של ארליך בפינה של הדף. "התמונה הייתה הוכחה חד משמעית שאתה לא ארליך. מצד שני..." הבלש דפדף כמה דפים, אל עמוד שבוב זיהה באופן מעורפל. היה שם ראיון קצר איתו, ונראה שבפינה של הכתבה העורך הוסיף תמונה שלו. "... זאת הייתה הוכחה חד משמעית שאתה כן בוב. והנה אנחנו כאן."
"הנה אנחנו כאן." בוב חזר אחריו בשקט וצפה בבלש בעוד הוא התיישב מולו באיטיות. הוא לקח נשימה עמוקה והכריח את עצמו לשאול את מה שהוא היה חייב. "אז מה הולך לקרות עכשיו?" "מה הולך לקרות? לי יש שאלה בשבילך, ואני חושב שהתשובה שלך תשפיע על התשובה שלי." דיגאמא הסיט למעלה את המשקפיים הכהות שלו והביט ישר לתוך עיניו. "מה אתה עושה כאן, בוב?"
היה ברור לבוב שהוא לא יצליח לחשוב על שקר משכנע - אבל יותר מזה, הוא קיבל את הרושם שהבלש הוא בן אדם הגיוני. אין סיבה לא להגיד לו את האמת. בוב רכן קדימה לכיוון השולחן וענה. "האמת היא כזאת. אני רציתי לדעת מה קרה באותו יום בעיירה שלי. זה הכל. אני יודע שרשות האכיפה מנסה לפתור את התעלומה בעצמה, אבל אני קיבלתי את הרושם שהיא לא הולכת לחלוק איתנו את כל הפרטים שהיא יודעת. חשבתי שאני אנסה לברר כמה דברים בעצמי. וכשהגעתי לפה..." בוב הביט לכיוון הכללי של תיק החקירה שעדיין היה מונח על השולחן. הוא הנמיך את קולו. עכשיו, יותר מכל זמן אחר, הוא הרגיש שהוא חוצה גבול. בכל זאת הוא המשיך לדבר. "... התחלתי להבין שצדקתי הרבה יותר משחשבתי."
דיגאמא נאנח, עצם את עיניו וכיסה אותן במשקפיים. לבוב לא היה ממש מה להגיד בשלב הזה. אחרי זמן קצר, הבלש דיבר שוב. "אם אתה כבר עובר על החוק, סקרנות היא לא המניע הכי גרוע שיכול להיות לך." הוא פקח את עיניו. "היו לך חלומות משונים לאחרונה, בוב?"
השאלה הזאת תפסה את בוב לא מוכן. הוא פשוט בהה בבלש עם הבעת פנים מבולבלת לכמה רגעים. נראה שדיגאמא ידע לפרש את זה בתור "כן".
"מזה בדיוק אני חושש." הקול שלו התרכך. "חוקים לא קיימים סתם כי אנחנו נהנים מהם, בוב. לרשות האכיפה יש תכלית אמיתית. אני מניח שהמפקדים שלך הזכירו לא מעט את החשיבות של האיזון העדין?" "... כן?" "ובצדק. צבעים שאסור לראות. דברים שאסור לדעת. חיים שאסור לחיות. אני יודע מה קורה כשהאיזון מופר, בוב, וכל צעד שאתה עושה כשאתה כאן מקרב אותך לעבר סף שאתה לא רוצה להתקרב אליו. סמוך עליי."
בוב רצה לסמוך עליו. הוא רצה, אבל הוא לא הצליח. היה איזשהו משקל מאחורי המילים של הבלש - משהו רציני ואמיתי שעמד מאחוריהם - ולמרות שבוב רצה להאמין למשקל הזה, הוא לא יכל להתנער מהמחשבה שזה בדיוק סוג התירוץ שהוא היה שומע ממישהו שסתם רוצה להסתיר ממנו מידע. הוא הנהן.
"... ובכל זאת. אתה לא עושה עליי רושם רע, בוב. למעשה, אני חושב שאם תתמיד בהכשרה שלך, יש לך כאן עתיד. לא יזיק לרשות האכיפה מישהו כמוך. ואולי בדרגות הגבוהות יותר תמצא תשובות לחלק מהשאלות שלך."
זה איכשהו כמעט הפתיע את בוב יותר מכל מה שהוא שמע עד עכשיו. האבן שישבה לו על הלב כמעט והוסרה לגמרי. כמעט. "רגע, מה? באמת?" "אני רציני. בוא נגיד ש... הממ." הבלש עצר וחשב לכמה רגעים לפני שהוא המשיך. "תראה. בקרוב אני אסע לכמה ימים למפעל. האמת היא שזה במקרה קשור לתיק של העיירה שלך; אני צריך לעשות כמה חקירות ולעבור שוב על הראיות שנמצאות שם. עד שאני חוזר, אני אתן לך להחליט - אם אתה רוצה להישאר כאן, או שאתה מעדיף לחזור לחיים שלך בעיירה ולשכוח מכל העסק הזה. אם זה מדאיג אותך, תדע שנכון לעכשיו עדיין לא סיפרתי לאף אחד על הסיטואציה שלך."
בוב הביט בו כמעט בתדהמה. זה כמעט היה ההפך מעונש. אבל דיגאמא המשיך. "... מה שכן, בכל מקרה, אתה הולך להפסיק לדחוף את האף שלך לעניינים שלא קשורים אליך, בראש ובראשונה לכל דבר שקשור לתיק בעיירה-שש-שש-חמש. ברגע שאתה עושה משהו כזה שוב, אני מבטיח לך שזה לא יגמר טוב לאף אחד."
בוב הנהן בשקט. "נתתי לך שתי אפשרויות, בוב, ומספיק זמן להחליט על אחת. אתה מוזמן להחזיר לי תשובה ברגע שאני אחזור למפקדה. אני חושב שסיימנו כאן להיום." זה היה כל כך הרבה בבת אחת. בוב לא התנגד ללקחת זמן כדי לחשוב על מה שהוא שמע. "תודה, אדוני הבלש. אני... אני אחשוב על כל זה." הוא קם על רגליו וחייך בנימוס. "יום טוב." "גם לך." בוב הסתובב לעזוב את המשרד.
"... יש לך משהו על השרוול, דרך אגב." הוא שמע את הקול העמוק קורא מאחוריו. "כן, אני יודע." בוב נאנח. כל כך חבל שאף אחד לא שם לב לזה מוקדם יותר. עכשיו הגיע הזמן להחליט החלטות.