"... ואז הוא הסתלק ככה באופן מעצבן." בוב לגם מהתה שלו. "וזהו. אני נותרתי עם הצעיף." "הממ." מתילדה, ידידתו של בוב, ישבה מולו ולגמה גם היא מהתה שלה. היא נשענה אחורה ומשכה בכתפיה. "טוב, בוב, אתה יודע איך זה עם אויבים מושבעים, כן? גם נעמי, האויבת המושבעת שלי, עושה את זה לפעמים. סיפרתי לך פעם על המקרה בגן החיות?" "כן. יותר מפעם אחת." "אה." מתילדה חזרה לבחון את הצעיף שהיה מונח על השולחן מולה. "ובכן, מה אני אגיד לך, בוב... זה באמת צבע משונה." "נכון? אני תוהה של מי הצעיף הזה. בוודאי של תושב אחר של העיירה. זה לא שמגיעים לפה הרבה מבקרים." "הממ. הנה רעיון. אולי תפרסם מודעה בעיתון המקומי?" "את קוראת את העיתון המקומי, מתילדה?" "... לא." "גם אני לא. אבל זה נתן לי רעיון אחר. אמורה להיות אספת תושבים בעוד כמה ימים. אני אבקש מראש העיירה הזדמנות לעמוד מול כולם." "הו, רעיון מצוין! אין ספק שתוכל למצוא את הבעלים שלו ככה." מתילדה שוב נשענה אחורה, חייכה ולגמה מהתה. "איזה מין תה זה?" "אה, זה?" בוב הצביע על הקופסא שהוא שמר ליד הקומקום. "זה תה ארמדיל. משהו חדש מהמכולת." "... זה תה שהכין ארמדיל או תה שהכינו אותו מארמדיל?" בוב חשב קצת לפני שהוא ענה. "... לא יודע. זה תה ארמדיל." עכשיו, חשב בוב, זה רק עניין של זמן עד שתעלומת הצעיף תיפתר.