בוב אף פעם לא היה בחלק הזה של המפקדה. זה בניין נפרד מהבניין הראשי עם מסדרון שחיבר ביניהם, בדומה לבניין המגורים. הוא - ביחד עם שאר האנשים באולם - ישבו וחיכו ברמות שונות של סבלנות שהשופט יגיע.
הימים בין ההתנסות למשפט היו הפעם הראשונה באמת שבוב הבין את למה סוכנים כל כך אוהבים להתלונן על הריבונות. היה ברור שאם זה היה תלוי ברשות האכיפה המשפט היה קורה באותו רגע שהחקירה הראשונית הסתיימה, אבל אלה היו ערמות של בירוקרטיה ועניינים מנהליים שדחו את המשפט עד עכשיו. זה באמת לא היה כל כך נורא לדעתו - רק כמה ימים בסך הכל - אבל כנראה שגם הוא היה מתעצבן אם זה היה קורה לו שוב ושוב ושוב. בסופו של דבר הם לא היו צריכים לחכות יותר מדי זמן - הדלתות של האולם נפתחו נכנס אדם במשקפיים עגולים וגלימה, מלווה בסוכן. הגלימה - זהב, שעליו סמל של כתר בצבע שחור, הייתה הלבוש הרשמי של אנשי הריבונות. רק לעיתים רחוקות בוב זכה לראות כאלה במפקדה בזמן שלו כאן. כולם נעמדו, לכן הוא נעמד גם כן, והשופט עשה את דרכו לעמדה שלו במרכז החדר. מצדדיו היו שני דוכנים - מול אחד מהם עמדו שמעון, ראש המפקדה, ולידו קאיה. מול הדוכן השני עמד הנתבע, אותו אדם שפירנצה והוא עצרו בעיר בזמן ההתנסות שלהם, ולידו עמד סוכן ששמר עליו. בוב היה העד הנוסף היחיד, ואיתו בספסלים שמול העמדה של השופט היה רק עוד סוכן אחד. שניים נוספים שמרו על הדלת. בסך הכל לא הרבה אנשים. כנראה שבשביל אף אחד פה, חוץ מאולי הנתבע, זה לא היה אירוע דרמטי.
השופט שקע לתוך הכיסא שלו והתחיל לעבור על ערימת דפים שהייתה מונחת מולו. "יום טוב. בואו נעשה את זה מהר, חברים. התיק של מפקדה-שש-שתיים נגד התושב מיילו. האישום: ונדליזם, פריצה, הפרעה לאיש מקצוע ושייכות לארגון טרור. נציג מפקדה-שש-שתיים הסוכן שמעון, אני מדייק?" השופט הביט לכיוון ראש המפקדה. "אכן." "יפה. התושב מיילו - " "כן?" "שם מלא?" "מיילו." "טוב. מה אתה טוען?" "כופר באשמה." השופט נאנח ונשען אחורה. בוב לא היה בטוח לאיזה תשובה הוא ציפה בדיוק. "כמובן. התביעה, אתם מוזמנים להתחיל."
בוב הקשיב בעוד קאיה פירטה את מאורעות אותו היום - הצעקה שהובילה אותם למכולת, המרדף ולבסוף המעצר. בוב לא שמע משהו שהוא לא הכיר. זאת הייתה הפעם הראשונה שלו במשפט אמיתי, כמובן. משפטים נראו לו כמו רעיון טוב באופן כללי, ולמרות שלשמוע שוב את הפרטים של התיק לא חידש לו דבר, היה משהו מעניין בלהקשיב לדברים נאמרים בתור טיעון רשמי. המוכר במכולת בחר לא להעיד באופן אישי - לפי מה שבוב הבין, הוא לא רצה לבוא לפה על חשבון זמן עבודה - אבל הוא אישר לסוכנים להשתמש באופן רשמי בתיעוד שלו מהחקירה שקרתה מיד אחרי התקרית. אחרי שהקריאו את הדברים האלה, היה תורו של בוב לעלות לדוכן.
"הסוכן רוברט?" "כן." "תוכל לספר לנו על נקודת המבט שלך?" וזה בדיוק מה שהוא עשה. קאיה הדריכה אותו מראש שהסיבה שרצו שהוא יעיד היא לאשר את העובדה שלמיילו באמת הייתה פחית צבע ביד כשהם רדפו אחריו, אז זה החלק שהוא התעכב עליו. הפחית עמדה על הדוכן, ובוב אישר שזאת אכן היא. הוא לא טרח לספר על השיחה שלו ושל פירנצה עם האיש בתוך הספרייה. זה לא הרגיש כמו משהו שהיה צורך להזכיר באף שלב.
בוב סיים את העדות שלו, חזר לספסל, ואחרי כמה דברי סיכום, התביעה סיימה את הטיעונים שלה - והתחיל תור ההגנה.
בוב היה מודע לרעיון שמישהו אחר יכול לייצג את ההגנה במקום הנתבע בעצמו. לפי מה שהוא הבין, נראה שיש משפטים שבהם זה כן קורה, אבל זה לא נפוץ שמישהו בוחר להגן על אדם שמואשם בשיוך לאנטי-אכיפה - ורוב האנשים שעומדים למשפט עומדים מהסיבה הזאת. מיילו, הנתבע, היה צריך להגן על עצמו.
"... אז אתה לא מכחיש שאכן הסתובבת ליד המכולת בזמן התקרית?" "לא, אדוני. קשה לטעון אחרת כשהסוכנים באמת התחילו לרדוף אחרי באותו רגע." "אני מבין. ואתה לא מכחיש שהפחית הזו הייתה ביד שלך." "לא." "ואתה לא מכחיש שמטפחת אדומה כיסתה חלק מהפנים שלך." "... לא, אדוני." "אז אתה מסכים שגם אם לא יכלנו לסמוך על העדות של העובד במכולת, הראיות מצביעות לכיוון שאתה באמת האיש שעשה את זה?" מיילו זז במקום באי נוחות והטון שלו התחדד. "... לא יכול להיות שאני חייב לענות על השאלה הזאת, נכון? היא לא הוגנת. הטענה שלי היא שאני לא עשיתי את זה, ואני מקווה שמישהו בריבונות מספיק נבון כדי להבין שאין הוכחות מוצקות שהייתי בתוך המכולת."
השופט נשען אחורה ומלמל משהו. בוב לא הצליח להבין אם זה כי הוא אהב את התגובה הזו או לא. בוב העיף מבט סביבו פעם נוספת. העובדה היא שמשהו פה באמת הרגיש לא הוגן. בין אם מיילו היה אשם ובין אם לא, כל האנשים באולם היו סוכנים, וכולם פה באופן כזה או אחר היו חלק מהגוף התובע. מצד שני זה לא שבאמת היה סיכוי שהוא חף מפשע.
המשפט לא נמשך עוד הרבה זמן - לא נותר עוד הרבה מה להגיד. הייתה הפסקה של כשעה לפני שהשופט חזר לאולם להודיע על פסק הדין. בוב צפה במתח בעוד השופט נעמד ודפק עם פטיש קטן על השולחן שמולו.
"אשם, בכל הסעיפים."
קאיה ושמעון, בצד אחד של האולם, הנהנו וחזרו לדבר ביניהם על משהו. מיילו הצביע לכיוון השופט. "אתה עושה טעות. לא היה לי סיכוי מראש, אבל אתם-" "כן, כן. קחו אותו מכאן. אני אודיע על גזר הדין הרשמי מתישהו בהמשך, אבל תצפו מראש למשהו כמו מאסר ממושך במפעל או במכרות. יום טוב לכולם." השופט יצא מהאולם, האירוע הסתיים, ובוב צפה בשני סוכנים גוררים את מיילו החוצה גם כן. היה שווה להיות כאן, גם אם הוא לא תרם הרבה למשפט, לפחות כדי לראות איך נראה אחד אמיתי. בהמשך היום אמורות להיות לו תורנויות ניקיון, ואז...
"סוכן." בוב נעמד דום כשהוא שמע את הקול מאחוריו. משהו בטון הדיבור מיד גרם לו להרגיש שהוא עשה משהו לא בסדר. הוא הסתובב - זה היה שמעון. "כן, המפקד...?"
שמעון לא ענה. במקום, הוא אחז בזרוע של בוב, משך אותה למעלה, והצביע על איזור בחלק האחורי של השרוול שלו. עכשיו בוב יכל לראות שהחלק הזה היה צבוע באדום משום מה. מי יודע כמה זמן זה היה ככה - זה היה חלק במדים שהיה די קשה לשים לב אליו. "יש סיבה שהמדים שלך לא נקיים?" "... לא, אדוני! אני מיד אכבס אותם, לא היה לי מושג ש-" "שלא יקרה שוב." שמעון שחרר את הזרוע, הביט לתוך העיניים שלו ואז הלך לדרכו. לבסוף גם בוב יצא מהאולם, מוטרד יותר משהיה כשהוא נכנס.