השניים נכנסו לבניין, קודם בוב ואז פירנצה. היא סגרה את הדלת הגדולה מאחוריה. זה הרגיש לבוב כמו רעיון חכם. "... אמרו שאין לנו אישור להשתמש במטות." הוא שמע אותה מדברת בשקט לפניו. "כן אבל ברור שמקרים כאלה הם הסיבה שנתנו לנו לסחוב אותם מלכתכילה." "... אני יודעת שאתה צודק. אוף. זה קשה יותר משזה נראה. נראה מה אתה תחשוב כשתהיה במצב הזה." לבוב באמת לא היה מה להגיד בתגובה. הוא לקח רגע להסתכל סביב - רוב החלל היה מלא במדפי ספרים, חוץ משולחן גדול ליד הכניסה. הוא לא ראה את האיש שהם רדפו אחריו בשום מקום. מצד שני, היו פה הרבה ספרים. הוא דיבר בלחישה. "מה זה המקום הזה?" "ספריה ציבורית. הייתי פה כמה פעמים." "אה. אלה הרבה ספרים." "כן, אני חושבת שזה מה שיש בספריות בדרך כלל." לא הייתה ספריה בעיירה. בוב הכיר את הרעיון, אבל לא ראה אחת בעצמו. הוא לקח צעד קדימה והציץ מאחורי אחד המדפים. לא היה שם אף אחד. "... את יודעת אם יש באמת עוד כניסה למקום הזה?" "אני חושבת שיש דלת שהעובדים נכנסו בה אבל אין לי מושג איפה היא. כנראה הגענו לפני שעת הפתיחה, בגלל זה אין פה אף אחד." בוב חשב כמה רגעים לפני שהוא ענה. "אם הוא ימצא אותה לפני שקאיה תמצא אותה מבחוץ, אנחנו בבעיה, אבל אולי נוכל לעכב אותו כאן." "למה אתה מתכוון...?" "לזה." הוא חייך אליה, הזדקף והרים את קולו.
"אנחנו יודעים שאתה כאן! אין לך לאן לברוח, כדאי שפשוט תסגיר את עצמך."
אין תשובה. בוב הסתכל על פירנצה, היא משכה בכתפיה בתגובה, ואז הרימה את קולה גם היא. "אנחנו נחכה כאן כל היום אם צריך!" היא נשארה ליד דלת הכניסה. בוב לאט לאט התחיל להתקדם כדי להביט מאחורי עוד מארונות הספרים. היה קשה לראות את הצד השני של החדר מכאן.
ואז הגיעה תשובה.
"שניכם עושים טעות." בוב עצר וניסה להבין מאיפה הקול הגיע. קשה היה להעריך בדיוק, אבל זה היה יותר קרוב לצד השני של החדר מלכניסה. בסדר, גם אם הם רק מדברים זה יתן זמן לקאיה להגיע לדלת השניה. "אה? למה אתה חושב ככה?" "לשניכם אין משקפיים עדיין, נכון? אתם עדיין לא סוכנים של ממש. אתם עוד יכולים להתחרט, אתם יודעים. אין שום דבר טוב ברשות האכיפה."
"ברור שאתה תגיד את זה. אתה אנטי-אכיפה." פירנצה היא זאת שענתה הפעם. "תשכחי ממני רגע. תחשבי עליכם. אתם באמת חושבים שהרשות פועלת לטובתינו? כולם יודעים שזה לא נכון. אתם בטח מבינים עמוק בפנים שזה ארגון חסר תועלת." לא היה ספק שזה רק הנסיון הנואש של האיש הזה לשכנע אותם לתת לו לברוח, אבל בוב לא יכל שלא לנסות להקשיב באמת למה שהוא אמר. הוא ראה את פירנצה זזה באי נוחות במקום שלה והתחיל לחזור לכיוון שלה. הדבר הכי חשוב היה לשמור על הדלת. "... כולם יודעים את זה? מי זה כולם בדיוק?" "כולם זה כולם. כל מי שהעיז לחשוב על זה יותר מכמה רגעים. החוקים שלהם נראים לכם הגיוניים? למה יש צמחים שאסור לנו לגדל? למה אסור לעזוב את העיר? אלה חוקים שקיימים בלי שום סיבה." נראה היה לבוב שהקול של האיש זז, איפה שהוא לא היה. לא משנה. כל רגע קאיה תכנס מהדלת האחורית ואז הם יוכלו לסגור עליו... פירנצה המשיכה לדבר. "מה שפעילי אנטי-אכיפה עושים זה יותר מסתם לגדל צמחים." "אני לא מדבר בכלל על אנטי-אכיפה. אני מדבר עליכם. למה אתם משתפים פעולה עם זה? הנה משהו הזוי לחלוטין - יש לכם אויבים מושבעים בטח, נכון? אתם יודעים שהרשות לא נותנת לכם לעשות שום דבר אמיתי נגדם, גם אם הם האנשים הכי גרועים שאתם אי פעם מכירים? זה נראה לכם הגיוני?" בוב יצר קשר עין עם פירנצה. באיזשהי הבנה שבשתיקה, שניהם הנידו את הראש, כאילו הם הרגיעו אחד את השני - האיש הזה לא הולך לשכנע אותם בשום דבר.
בוב לקח נשימה עמוקה. הוא הרגיש שיותר מהכל, הוא צריך לשכנע את עצמו שהוא יודע מה הוא עושה כאן. אין לו באמת קשר לרשות האכיפה - הוא מעולם לא ציפה להשתתף במרדף כזה כשהוא חי בעיירה. אבל עכשיו, כשהוא כאן והוא לובש את המדים האלה, זה הרגיש לא נכון לבגוד במה שהם מייצגים. היד שלו התהדקה סביב מה שהוא פתאום הבין שהייתה פחית הצבע שנזרקה עליו. בלי לחשוב הוא המשיך לסחוב אותה איתו בזמן כל הבלאגן הזה. הוא ניער אותה וריסס כתם אדום וגדול על הקיר שמאחוריו, כאילו רק כדי לבדוק שהיא עובדת. היא עבדה. פירנצה דיברה שוב. "אם יש לך בעיה עם איך שהרשות מתנהלת, אתה מוזמן להגיש תלונה ב-" "נו באמת, את יודעת שזה לא ישנה כלום. הדרך היחידה לגרום למשהו לקרות בעולם הזה היא לעשות אותו בעצמך." בוב הוא זה שענה הפעם. "ולמה 'לעשות את זה בעצמך' אומר לגנוב ולהשחית רכוש של אנשים? כי זה מה שאתם עושים בסופו של דבר."
הייתה הפסקה קלה לפני שהאיש דיבר שוב. הקול שלו היה רחוק יותר - בוב קיווה שהוא לא מתקרב לדלת שאולי נמצאת בצד השני. הוא שקל פשוט להתפרץ קדימה ולחפש אותו איפשהו בין המדפים. "אולי יש אנשים שעושים את זה לפעמים, אבל זה לא העניין-" "- כן זה כן העניין. זה מה שאתה עשית ממש רגע לפני שראינו אותך, פרצת למכולת וציירת את הסמל שלכם על הקיר."
עוד הפסקה, ואז האיש ענה שוב. "... לא נכון. היום לא עשיתי שום דבר כזה." "מה אתה מתכוון היום? חוץ מזה, ממש ראו אותך, והסמל של האנטי-אכיפה היה על הקיר." "אני לא יודע על מה אתה מדבר. חוץ מזה איך בכלל הייתי מצייר על קיר? אני לא סוחב איתי טושים או משהו." "יש לי את הצבע שהשתמשת בו, אידיוט. זרקת אותו על האף שלי. ממש איבדת את האמינות שלך עכשיו." "... אה."
בוב הסתכל על פירנצה. היא נראתה רגועה הרבה יותר מקודם. הוא הסתכל על הפחית שביד שלו ואז שוב על פירנצה. היא לחשה אליו. "קצת מרגיש לי שאנחנו מבזבזים פה את הזמן."
שוב נשמע הקול שהדהד מהצד השני של הספריה. "טוב, גם אם כן הייתה לי את הפחית הזאת, אני לא - אה!" היה רעש חזק, ואז הם שמעו קול מוכר צועק: "הנה אתה!" היה רעש של צעדים מאחורי המדפים - הם התקרבו, ואז התרחקו, ואז התקרבו שוב - ואז אחד ארונות הספרים נפל ובוב ראה את האיש במטפחת קופץ מעליו, וקאיה מיד בעקבותיו, רעש ואבק וספרים מתפזרים מסביבם. הוא רצה לשלוף את מטה-ההלם שלו אבל לא הצליח למצוא מקום להניח את הפחית שהוא החזיק, והאיש הספיק להתנגש בו ולהעיף אותו אחורה. הזרוע שלו נמחצה על הקיר שמאחוריו. האיש המשיך לרוץ לכיוון הכניסה הראשית... שם פירנצה חיכתה עם מטה-הלם שלוף. הפעם לא היה היסוס. היא תקעה אותו בחזה של האיש. הוא רעד בזמן שההלם החשמלי עבר בגוף שלו ואז נפל על ברכיו.
קאיה עצרה לידו, ובפעם הראשונה בוב ראה שהיא באמת מתנשפת. "... טוב. זאת הייתה חתיכת התנסות ראשונה בשבילכם. אולי הגיע הזמן לחזור למפקדה."