"זיהינו את הפצצה."
"הגיע הזמן." "כן, אני מתנצלת שזה התעכב כל כך."
זוג רגליים הופיע מול השולחן, ועצר. בוב עצם את העיניים באופן אינסטינקטיבי, כאילו זה איכשהו יקשה על מישהו לראות אותו.
"היא נוצרה במפעל. זה הסוג של הפצצות שבהן משתמשים במכרות." "אההה. מעניין." בוב שמע צעדים פעם נוספת - פקח את עיניו, וראה שהרגליים נעלמו. אם הבלש ינסה להתיישב מול השולחן, כנראה הלך עליו. "יכול להיות שזה השלב בחקירה שסוף סוף דברים מפסיקים להתפזר ומתחילים להתכנס." "כן...?" "אולי. שמעת על התקרית בכביש שקרתה כמה ימים לפני האירוע עם הפצצה?" "אה, כן. שדדו איזה משאית משלוחים לא רחוק משש-שש-חמש, נכון?" "בדיוק. אם אני לא טועה, המשאית הייתה אמורה לעבור בכמה מכרות בהמשך המסלול שלה. אני לא אהיה מופתע אם היא סחבה פצצות כחלק מהמשלוח החודשי הגדול." "אה - אז אתה אומר שהפצצה הגיעה משם! אבל... אני שמעתי שהנהג אמר שלא באמת שדדו כלום, נכון?" "כן... זה עדיין פרט בעייתי. הנהג בדק את כל הקופסאות בסוף וכולן עדיין היו חתומות. אין דרך קלה לפתוח אותן ואז לחתום אותן מחדש. אז ההסבר הזה נותר בעייתי." "... חבל." "אפשר להגיד. בכל זאת, יש איזשהו סיפור שמתחיל להצטייר מהפרטים שאנחנו כבר יודעים. כיסו לנהג את העיניים אז הוא לא ראה את מי שעצר אותו, אבל הוא סיפר שהיו לפחות שני אנשים, לפחות אחת עם קול של אישה. באותו לילה, הסיפור ששמענו על ארליך... וכמה ימים אחרי זה, התקרית עם הפצצה עצמה. לפי הקול, מי שטלפן אלינו ודיווח עליה היה גבר, אבל... הממ. כמובן, הבעיה הכי גדולה היא שעדיין לא ברור מה היה המניע לאף אחד מהאירועים שקרו."
כמה זמן זה עוד הולך להמשיך? בוב התחיל להבין שככל שהוא נשאר פה יותר, המצב שלו יהיה גרוע יותר כשלבסוף יגלו אותו. הוא לא אהב את הרעיון של לבלות פה יום שלם עד שהמשרד יתרוקן. כנראה כל העסק הזה היה רעיון די גרוע.
אבל הוא הקשיב לכל מילה שנאמרה, ואכן גם בראש שלו התחילה להצטייר תמונה. תמונה שהוא לא היה בטוח מה הוא חושב עליה - כי עכשיו הוא קיבל את התחושה המשונה שיכול להיות שארליך בכלל לא היה קשור לכל העניין הזה. כמובן שבהתחלה הוא מיד היה החשוד העיקרי, אבל עכשיו בוב לא יכל אלא לחשוד שכל הקשר של ארליך לסיפור הוא שבמקרה הוא נתקל במישהי הלא נכונה בזמן הלא נכון. אבל אם זה לא הוא מאחורי זה, אז מי?
"... בכל מקרה. הצעד הבא שלנו ברור. צרי קשר עם כל מנהלי המכרות בטריטוריה, תבדקי איתם עם למישהו חסרות פצצות במלאי. ככה נוכל לוודא אם אנחנו צודקים." "אז... חשבנו על זה, האמת, ברגע שהבנו איזה פצצה זו. הבעיה שנראה שהם לא שומרים מלאי מסודר של פצצות במכרות. כי... טוב, כי הן מתפוצצות, והם ממילא מקבלים אספקה כל חודש." "לעזאזל. טוב, נגרום להם להתחיל לספור אותן מעכשיו. אף אחד לא רוצה שיתחילו ללכת לאיבוד פצצות בתקופה כזו בעייתית." "כן אדוני." "כן. אז נראה שסיימנו כאן?" "אני חושבת שכן. סליחה שהפרעתי לך באמצע האוכל." "הלוואי שכל יום היו מפריעים לי עם קצה חוט חדש."
צעדיים התקרבו לכיוון הדלת והיא נפתחה. טוב, עכשיו בוב צריך לחשוב על המהלך הבא שלו.
"אה - סליחה אדוני הבלש? אני ממש ממש צריך את העזרה שלך, אני שמעתי ש-"
זה היה זכריה. הוא עוד שם! זאת ההזדמנות שלו. בוב הציץ מחוץ לשולחן - נראה שהאישה כבר עזבה, וזכריה הצליח להעסיק את הבלש מחוץ לדלת. בזהירות, הוא יצא מתחת לשולחן.
"... אני מגויס חדש, ופשוט האויב המושבע שלי - אני די בטוח שהוא מסתיר משהו..."
הדבר הכי חכם לעשות זה להסתלק מכאן בזמן שהגב של הבלש מופנה לתוך המשרד. בוב עמד לזוז לכיוון הדלת... והבחין במשהו שלא היה מונח על השולחן קודם. תיקייה. היה כתוב עליה תאריך והמספר שש-שש-חמש. הוא לא יכל לפספס את ההזמדנות הזאת.
"... אני מצטער, למה אתה מדבר איתי ולא עם המפקדת שלך?" "טוב תראה, אני ספציפית הייתי צריך עזרה של בלש אמיתי, כי..."
בוב דפדף בין הדפים בתיקייה הכי מהר שהוא יכל בלי לעשות רעש. אין סיכוי שהוא היה מצליח לקחת מפה משהו בלי שישימו לב, הוא רק קיווה לגלות אם יש פה משהו שהוא עוד לא יודע. היו כמה דפים עם תיאור כללי של התקרית שהוא עבר עליהם בלי לקרוא. אחר כך היו דפים שתיארו אנשים שונים מעורבים בפרשה. היה דף על שמנדוז, על ארליך, עליו - הוא שקל לקרוא אותו והחליט שזה יהיה בזבוז זמן כי הוא כבר יודע כל מה שיש לדעת על עצמו. היו גם דפים של אנשים שהוא לא הבין ישירות איך הם קשורים, כמו גריבלדי שעובד בגן החיות או ג'וני שעובד במרפאה. לא היה לו זמן לקרוא אותם.
"... כמו שאמרתי, קוראים לו חבקוק, אני מאמין שהוא, אה, גנב... איזה... משהו, מאחד המשרדים..."
אחרי האנשים, היו בתיקייה דפים על כל מיני דברים אחרים שנראו רלוונטים - היה דף עם צילומים של הבמה, לפני ואחרי שפירקו אותה. היה תיאור של קווי הטלפון של העיירה - היה כתוב שם משהו על זה שבאחד הקווים לא הייתה תשובה כשהם ניסו להתקשר אליו והשני היה תפוס - אבל זה לא עניין אותו מספיק כדי להמשיך לקרוא. הדף האחרון היה קצר, ובראשו היה כתוב פשוט "צעיף". אה. בוב הביט לעבר הדלת - זכריה עדיין מצליח להחזיק מעמד - ואז החל לקרוא.
"צעיף מסתורי, נמצא בשטח העיירה ע"י בוב בבוקר הראשון לחודש. בזמן ההעלמות של ארליך בוב נופף בצעיף מעל הבמה וחיפש את הבעלים שלו. הקשר של הצעיף לפרשה לא ברור, אבל אין ספק שחובה להסביר את ההופעה שלו בעיירה-שש-שש-חמש. הצעיף בגוון אסור של הצבע ורוד. יש להימנע מלהסתכל עליו ללא אישור."
בוב קרא את השורה האחרונה שוב. היא לא נהייתה יותר הגיונית. הוא סגר את התיקייה, הלך בזהירות לכיוון הדלת, עקף את הבלש וזכריה והמשיך בדרכו בלי להסתכל אחורה, כאילו הוא רק עבר שם מהצד השני של המסדרון. גם קודם הוא חשב שהוא לא מבין כלום - אבל עכשיו זה היה וודאי.