"... אז יש לך עניין ספציפית בחקירה הזאת?" "כן." "ולא כי אתה אנטי-אכיפה או משהו." "כבר אמרתי לך. לא ידעתי שיש כזה דבר בכלל עד שלימדו אותנו עליהם." "ברור. פשוט יש לך קשר אישי לזה..." "כן." "... שאתה לא מוכן להגיד לי מה הוא. למה לא פשוט לשאול את הבלש הזה את מה שאתה רוצה לדעת?" "כי אם זה לא ברור, זכריה, אני בבירור לא אמור לעשות את מה שאני עושה עכשיו. מאותה סיבה שאני לא אומר לך מה הקשר שלי לחקירה הזאת." "לעזאזל. אתה לא יכול לסמוך עלי ופשוט להגיד לי את כל הסיפור?" "אני לא מסתיר את זה ממך כי אני לא סומך עליך. לא הייתי מבקש את העזרה שלך אם לא הייתי סומך עליך. אני עושה את זה כדי שתהיה מעורב כמה שפחות. זה למענך."
זכריה נאנח ונשען על המגב שלו. פעם נוספת, השניים עמדו ליד הקיר-חלון הארוך, מול השלט "בלש: דיגאמא", אבל הפעם הם לא היו בתורנות ניקיון. אחרי כמה ימים של מעקב, בוב הגיע למסקנה שבשעות האלה הבלש תמיד נמצא בארוחת צהריים. "אני ממש מתגעגע לכשהיה לי משעמם. אני איתך, רוברט."
בוב השיב לו עם חיוך קטן והצביע לאחד הקצוות של המסדרון. "כל מה שאני צריך שתעשה זה שתעמוד שם - תעמיד פנים שאתה מנקה או משהו - ותעכב אותו אם הוא מגיע. תגיד משהו בקול רם, אני אשמע אותך מהמשרד ואדע לצאת לפני שהוא יראה אותי. זה הכל." "זה באמת די פשוט כשאתה אומר את זה ככה. למה לא באת בלילה, כשאין סיכוי שהוא יהיה כאן?" "המשרד נעול בלילה. אני לא יודע בדיוק מתי הוא יחזור, אבל חדר האוכל בכיוון ההוא, אז אם תעמוד בפתח הזה של המסדרון אני אהיה בטוח. כל מה שאני מחפש שם זה את תיק החקירה." "המה?" "התיק של - השבוע לימדו אותנו על זה, זכריה." "טוב, לא באמת אכפת לי. שיהיה לך בהצלחה, רוברט."
בוב לקח נשימה עמוקה ונכנס למשרד, וסגר את הדלת מאחוריו, ליתר בטחון. אין לו זמן לבזבז. באחד הצדדים של החדר היה שולחן, מלא בניירת - אבל לא היה שם משהו שנראה כמו תיקייה. בוב התחיל לחטט בניירות. על השולחן היו גם כמה פנקסים, מכונת כתיבה, טלפון... שום תיקייה. בוב העיף מבט על הקירות - לוח שנה, כמה תעודות, לוח שעם שמודבקים עליו פתקים, פוסטר עם ציור של ארנב - שום דבר מעניין. הוא הקיף את השולחן ושם לב שיש כמה מגירות מתחתיו. זה היה נראה מבטיח. הוא התחיל לחפש בתוכן -
"אה - אדוני הבלש - בבקשה, אם תוכל - "
זה היה הקול של זכריה, אבל לקח לבוב כמה שניות להבין מה הבעיה. זכריה התקרב אליו מהצד של המסדרון שהוא שמר עליו - ובמקביל, בוב יכל לשמוע צעדים מהכיוון השני.
"לא עכשיו. אם זה מספיק חשוב - " " - אה, זה כן חשוב!" כן, הקול של הבלש הגיע מהכיוון השני של המסדרון. המסקנה הייתה ברורה. בוב בצרות.
הוא העיף מבט בתוכן של המגרות. תיקיות - נראה כמו תיקי חקירה - אבל לא היה לו זמן לעבור על כולן. למעשה לא היה לו זמן לעשות שום דבר. בלי לחשוב, הוא סגר את המגרות וזחל מתחת לשולחן... בערך שתי שניות לפני שהדלת נפתחה. "אדוני, זה יהיה ממש מהיר - " " - לא. סבלנות." שני זוגות צעדים נכנסו פנימה, ואז הדלת נסגרה. האם זה היה זכריה שנכנס...?
"המגוייסים החדשים האלה צריכים ללמוד קצת נימוס. רצית לעדכן אותי במשהו?" "אה, כן, אדוני הבלש."
... לא. זה היה קול עמוק שהוא זיהה, וקול של אישה שהוא לא זיהה. אוי לא. בוב יכל לשמוע זוג של צעדים מתקרב לשולחן, אבל הוא לא יכל לראות כלום מהמקום שהוא היה בו, והוא לא העז להציץ החוצה.
"... התקדמנו בעניין של עיירה-שש-שש-חמש."