באיזשהו שלב בוב הבין שהדבר שהכי קל לעשות זה פשוט לשקוע בשגרה החדשה הזו. הוא ושאר המגוייסים קיבלו חדרי מגורים בבניין שהיה מחובר לאחד הצדדים של המפקדה. מתברר שכמעט כל הסוכנים שעובדים במפקדה ישנים פה באיזור. את הימים האחרונים הם בילו בעיקר בשיעורים על דברים שלא היו כל כך מעניינים, כמו ההיררכיה הפיקודית של רשות האכיפה או המשמעות של כל הסמלים על המדים. כל המגוייסים קיבלו מדים בעצמם, אבל לא משקפי שמש - אותן הם יקבלו רק בסוף ההכשרה, עוד כמה חודשים. הרבה מהזמן שהם לא בילו בהרצאות היה בתורנויות שונות ברחבי המפקדה - לדוגמא, לנקות את המסדרונות, כמו שבוב וזכריה עשו עכשיו. זה לכאורה היה אמור לפתח את המשמעת שלהם. זה בעיקר פיתח אצל בוב שנאה לריח של חומרי ניקוי.
"... לא, השכונה שגרתי בה נמצאת בצד השני של המגדל." הם עמדו מול החלון הרחב שבוב עבר לידו ביומו הראשון כאן. זכריה הצביע אל הבניינים בנוף, שעכשיו בוב ידע שנקראים 'העיר'. מתברר שכל שאר המגוייסים גרו שם לפני שהם קיבלו זימון להתייצב כאן. "טוב נו. זה באמת לא מקום כזה מיוחד. איפה אמרת שאתה גרת, רוברט?" "אהה, גם איפשהו בצד הרחוק. אפשר את המגב?" "אה, כן. תקשיב, אם הייתי יודע שהייתי מבלה את רוב הזמן שלי כאן מנקה אז לא הייתי מתגייס." "כן אתה כן היית." "... טוב, אני מתכוון, אם הייתה לי בחירה בנושא והייתי יודע מה הולך כאן אז לא הייתי מתגייס. הבנת אותי." "אם הייתה לך בחירה בנושא אז לא היית מתגייס לא משנה מה." "טוב, אוקיי, אולי זה נכון." בוב תהה בקשר לזה. אם היו נותנים לו את הבחירה בעיירה - לעזוב את החיים הרגילים שלו ולהתגייס לרשות האכיפה... הוא כנראה לא היה מצטרף. לפחות, עד התקרית עם ארליך. הוא התרגל לשגרה שלו יותר מדי. "אתה יכול לזוז, זכריה? אני צריך לשטוף את ה-" בוב קפא במקום. דמות שהוא לא ציפה לראות הופיעה בפתח המסדרון.
"-זכריה, אל תגיד כלום." בוב נעמד מאחוריו כדי להסתתר. זכריה רק הסתכל עליו בבלבול. הסוכן השמן והמשופם שחקר אותו בעיירה עבר במסדרון מאחוריו. אם הוא יזהה אותו, מי יודע מה הוא יחשוב. הסוכן עצר... ונכנס לאחד המשרדים שמול החלון הגדול. בוב התנשף לרווחה. "רוברט, מה קורה...?" "אני אגיד לך אחר כך, חכה רגע." בוב בחן את השלט שליד הדלת. "בלש: דיגאמא". הוא התקרב לכיוון הדלת בזהירות והשעין את האוזן עליה, מנסה להקשיב לדברים בצד השני. הוא זיהה שני קולות - אחד של הסוכן המשופם, השני היה קול עמוק יותר שהוא זכר מהיום הראשון שלו במפקדה.
"... כן, אדוני הבלש, סיימנו את כל חקירות ההמשך מעיירה-שש-שש-חמש. זה... טוב, זה לקח קצת יותר זמן משציפינו. אני אביא לך את הדו"ח מאוחר יותר היום." "טוב מאוד. משהו חשוב שאני צריך לדעת כבר עכשיו?" "למעשה כן. משהו, אה, די גרוע, אבל גם קצה חוט אחד." "... משהו גרוע? מה אתה אומר. תתחיל מקצה החוט." "כן. חקרנו מישהי בשם נעמי - חברה טובה של ארליך, הבחור שנעלם. מתברר שבראשון לחודש - זה כמה ימים לפני התקרית - הוא ישב איתה לקפה וסיפר לה על משהו לא רגיל שקרה לו באותו לילה. הוא יצא להליכה לילית כשנתקלה בו אישה שהוא לא זיהה. היא כמעט נפלה, הוא אמר. נעמי אמרה שמה שבעיקר עצבן אותו זה שהיא לא הייתה מנומסת בכלל, ושהוא לא זיהה אותה. אולי זה היה בגלל החושך, אבל הוא היה די בטוח שהוא לא זיהה אותה מהעיירה." "... הממ. מעניין. יכול להיות שזה שום דבר-" "-זה מה שאני חשבתי, אדוני-" "-אבל יכול להיות שלא. כמובן, ההשערה הראשונה שעולה לראש היא שיש קשר בין זה לבין אותה אישה בחליפה שאיתה הוא נעלם. אם זה מה שקשר את ארליך לעניין הזה... המממ. בראשון לחודש, אמרת?" "זה מה שהנעמי הזאת אמרה." "מעניין מאוד... התקרית בכביש באותו איזור קרתה באותו לילה." "... אה. מעניין."
היה רגע של שתיקה בפנים. בוב לא רצה לפספס אף מילה מרגע שהוא שמע את השם של ארליך. זכריה ניסה למשוך את תשומת ליבו. "רוברט? מה אתה עושה? מה הם אומרים שם?" "אני אגיד לך אחר כך, מבטיח, רק תהיה בשקט רגע...!" השיחה בפנים המשיכה.
"טוב, תמשיך. מה החדשות הרעות?" "... אז, אה. יש את בוב, כן? האויב המושבע של ארליך, זה ש-" "כן כן, אני קראתי את התיק." "כן. בקיצור. הוא, אה. נעלם." עוד רגע של שתיקה. "נעלם?" "נעלם. אף אחד לא ראה אותו בעיירה מאז הרביעי לחודש. האמת ש... אתה יודע, אני ממש הייתי מהאחרונים שראו אותו." "הוא נעלם? בזמן שאתם הייתם בעיירה?" "כן. זה גם אומר שלא עשינו לו חקירת המשך." "... טוב. אולי כדאי ששנינו ניקח הפסקה." "גם אני חושב ככה, אדוני הבלש."
לפחות הם לא יודעים איפה הוא. בוב תהה מה שאר אנשי העיירה חושבים על זה. הוא הצטער שהוא לא נפרד מאף אחד.
"אם לא אכפת לך, הבלש דיגאמא..." "כן?" "... אתה חושב שכל העניין הזה בשש-שש-חמש קשור ל... אתה יודע. הקללה?" "הקללה." "כן. אתה בטח שמעת עליה. בעיירה-שש-שש-..." "אני שמעתי על הקללה, סוכן. כשאנשים קוראים למשהו קללה הם מודים שאין להם שליטה עליו. מה שקורה בשש-שש-חמש זו רק תעלומה. תעלומה שאפשר לפתור. תעלומה שאכן נפתור. זה מה שאנחנו עושים ברשות האכיפה. יום טוב."
הדלת נפתחה ובוב כמעט עף אחורה, נאחז במגב וכמעט מחליק לכיוון זכריה שרק נהיה יותר מבולבל. בוב יכל לראות בהשתקפות ברצפה הרטובה את הסוכן השמן יוצא מהמשרד מאחוריו והולך בכיוון השני במסדרון. דמות אחרת הציצה החוצה מהחדר - סוכן גבוה וחסון - שהעיף מבט לכיוון בוב, ואז חזר למשרד וסגר את הדלת מאחוריו.